חוצה ישראל חלק ב' (מצודת ישע - טבריה)

חוצה ישראל חלק ב' (מצודת ישע – טבריה עילית) 02-05/06/2009
בשבוע שעבר סיימתי קטע הליכה נוסף בשביל ישראל, עם בני בכורי, לביא שמתקרב לגיל 13. לשמחתי, הוא בכושר גופני גבוה ולפיכך צלח את המסע המפרך של 70 ק"מ בשלשה וחצי ימים: ממצודת ישע (מצודת כ"ח) דרך נחלי דישון וצבעון אל מרומי הר מירון ומשם במגמת ירידה בנחל עמוד עליון ותחתון עד למושבה מיגדל בואכה מצוק הארבל, אשר הושאר לסוף המסע כדובדבן שבקצפת.

תכנון הטיול החל עוד לפני חג הפסח במטרה לבצעו בשבוע הראשון של חופשת הפסח אולם ברגע האחרון הוחלט לדחותו ליוני, עם סיום סדרת המבחנים האחרונה של לביא וכן סיום משחקי הכדורסל. לשמחת המשפחה, קבוצת הכדורסל של לביא ניצחה במשחקה האחרון את מתחרתה הקשה, כפר סבא ובכך לקחה את האליפות בליגת כיתות ז' של האיזור.

הציוד אורגן בשבוע האחרון ליציאה והתרמילים מולאו עד להתפקע בציוד נחוץ בלבד ולא מפנק לרבות כמות נכבדה של מים, בידיעה על החום הכבד שאמור היה לשרור באיזור. האוכל התבסס על 5 מנות של אורז עם מגדרה/פירות יבשים להכנה מהירה, נקניקי קבנוס,5 פיתות, 500 ג' תערובת פירות יבשים, חטיפי אנרגיה, חטיפי חלבה, קופסאות טונה, ערכת קפה וגזיה, מחבת וצלחות פלסטיק, עזרה ראשונה ושניה, פנסים, בגדי החלפה, כלי רחצה, סק"ש, מזרון פלציב ושונות. החלטתי לרכוש מזון נוסף במושב מירון, בסוף היום השני להליכה.

משקל התרמיל של לביא היה כ-8 ק"ג ושלי כ-13 ק"ג כולל המים אשר חולקו בין שנינו.
התחלנו הטיול ביום ב' בערב בנסיעה מצומת הרצליה באוטובוס ישיר לקריית שמונה. ירדנו בצומת כ"ח והמתנו לטרמפ שיעלה אותנו מעלה למצודת ישע. לאחר כ-20 דקות עצר לנו רכב והקפיץ אותנו למצודה ומשם הלכנו אל המצפור הצופה על עמק החולה והגולן. במצפור זה סיימנו את המסע הראשון שהחל מקיבוץ דן במרחק הליכה של כ- 30 ק"מ.

במצפור נפגשנו עם קבוצת מטיילים אשר התברר כי לא יישארו לחניית לילה אלא ממשיכים לכיוון נחל דישון ולפיכך נותרנו לבדנו באיזור. התארגנו לפני רדת החשיכה לארוחת ערב אשר כללה בישול אורז עם מגדרה על גזיה ואח"כ פריסת מזרנים ושקי שינה על ריצפת המיצפור.
בלילה היה קריר ונעים והשינה נדדה מעט לשנינו וכך מצאנו את עצמנו מתעוררים מידי פעם במהלך הלילה וצופים בכוכבים. מעלינו הייתה חופה של אלפי כוכבים אשר המחישה יותר מכל את המושג "מלון של מליון כוכבים". צפינו בכוכב נופל אחד או שניים ובעיקר חיפשנו את אותם "כוכבים – לוויינים " שטסו בחלל בכל הכיוונים. מחזה מרהיב עין עייפה.

התעוררנו באשמורת בוקר ראשונה והתארגנו לקפה וביסקוויטים של שחרית כדי לצפות בזריחת השמש מרמת הגולן. לאחר הצפייה בזריחה ומספר תמונות קיפלנו את כל הציוד והתחלנו ההליכה לכיוון קרן נפתלי – "גבעה/ הר" תלוי בנקודת הייחוס, עם אנטנות שידור הצופה לעמק החולה וכל הסביבה. סימן הדרך של שביל חוצה ישראל מורכב משלשה פסי צבעים: לבן, כחול, חום. להולכים דרומה הצבע החום, המסמל מדבר, בולט קדימה משאר הצבעים ולהולך צפונה הצבע הלבן, המסמל את שלג החרמון, בולט קדימה. בדרך חלפנו על פני קבר יהושוע בן נון (נבי ישע) ובית קברות מוסלמי עתיק. טיפסנו בגבעות בשביל הצר והמתפתל תוך מתן תשומת לב ניכרת למוקשים שהושארו ע"י הפרות ותמרון תנועה המשלב תנועות פיתול עדינות של בלרינה וחייל קרבי במטרה להתחמק משיחי הקוצים הרבים שפוזרו במלאכת מחשבת לאורך השביל. בשלב מסוים החלטנו כי אין כל תוחלת בכך ופשוט הקהינו חושים וקיבלנו הדיקור בהבנה.

לאחר הטיפוס התלול לקרן נפתלי, תוך כדי עצירות למנוחה קלה, הגענו לפסגת ההר אשר הייתה משופעת במבנים או לייתר דיוק בהריסות של מבני יישוב קדום. תפסנו עץ יפה על הפסגה ועצרנו לארוחת בוקר ב- 8 בבוקר, שעתיים אחרי יציאה. ארוחת הבוקר התבססה על פיתה עם טונה סטאר-קיס רוויה בשמן להגברת החשק וחטיף בריאות לקינוח. מנקודה זו צפינו במשקפת להמשך הדרך לכיוון נחל דישון תוך הצלבת המידע במפה אל מה שראינו בשטח. החלטנו על תנועה מהירה והגעה לנחל אחרי שעתיים, בקצב של כ-2 ק"מ/שעה. קצב זה נשמר בעיקרון בהליכה בשבילי עפר שטוחים בעוד שבאיזורים הרריים קצב זה ירד לכ- 1 עד 1.5 ק"מ/שעה.

ירדנו מההר על השלוחה בצמוד לכביש ומשם לעמק המוביל לנחל דישון, חולפים בשדות מרעה ובצמוד לשדות טרשים, מטעי אגסים ואחרים שלא זיהינו. לאחר כשעתיים פנינו לדרך עפר העולה לאיזור הנחל תוך חציית שטח מרעה עם עשרות פרות. נכנסנו לשמורה והתחלנו בירידה תלולה מאוד אל ערוץ הנחל. עצרנו למנוחה באמצע המורד וירדנו על חטיף אנרגיה. לפתע ראינו זוג שביליסטים המטפסים לאיטם את המעלה התלול מהערוץ לכיווננו. בבדיקה איתם נמצא שהתחילו באילת לפני כ-7 שבועות וכעת מסיימים השביל. לדבריהם אין מים לכל אורך נחל דישון והוא יבש. מיותר לומר שהתאכזבנו כי בנינו על שכשוך קל במי בריכה.

ההליכה לאורך נחל דישון הייתה קלה יחסית, אים ניתן לאמר כך לגבי הליכה על חלוקי נחל גדולים בצהרי היום. בהמשך הנחל רוב הדרך הייתה נטולת עצים וצחיחה, החום העיק המשקל על הגב והכתפיים החל להיות מורגש וכפות הרגליים התחילו להתחמם. בשעה 3 כבר גמרנו 4 בקבוקי מים של 1.5 ליטר מתוך 6 שנשאנו עלינו והתחלתי להילחץ שמה המים לא יספיקו עד לסוף המסלול. המשכנו בדרך ולפתע נתקלנו באתון בצד הדרך עמוסה שקים מלאים ולידה מבנה בטון עם בגדים ונעליים עליו. במפה צויין המקום כעין אביב ולשימחתנו הבנו שיש מים בעין. קראנו למתרחץ לצאת ולהפתעתנו יצא בחור צעיר מתוך הבאר. התברר כי הלה מטייל להנאתו ברחבי הגליל על האתון, ממעיין אחד למישנהו. התרעננו במים הקרים מהבאר ומילאנו את בקבוקי המים, אשר בשלב מסוים התחלנו ליהנות ממשקל המים החסר והקטנת העומס בתרמיל.

המשכנו את דרכנו לכיוון נחל אביב לכיוון יער ברעם. הגענו לחורשה הסמוכה לכביש המוביל ליישוב יראון ושם פגשנו 2 שביליסטים נוספים במנוחה לפני המשך מסע צפונה. במקום זה הייתה הזדמנות טובה לארוחה קלה של טונה ופיתה וחליצת נעליים להתאווררות ומנוחה של 30 דקות. החלטנו לא לעלות ליישוב יראון, ששם יש חדר לשביליסטים, מאחר ומדובר על סטייה של כ- 2.5 ק"מ לכל כיוון מהשביל. מאחר ועדיין היו שעות אור אחרונות המשכנו הלאה לכיוון קיבוץ ברעם, ללינה וקניית מצרכים.

הדרך לברעם סוטה מהשביל ונמשכת כשני קילומטר במעלה ארוך בכביש עד לקיבוץ. היינו כבר מותשים מההליכה הארוכה והחלטנו לתפוס טרמפים. הקצבנו כ- 20 דקות לטרמפים לפני שנתחיל בעלייה. בזמן הזה עברו אותנו 3 שביליסטים צעירים בצעדים החלטיים בעלייה לכיוון הקיבוץ. ללא טרמפ, התחלנו את הטיפוס מעלה תוך חידוד השמיעה לרכב העולה לקיבוץ. לשמחתנו, באמצע העלייה עצרנו רכב שעלה לקיבוץ ובו משפחה של 3. נדחסנו עם התרמילים למושב האחורי וטיפסנו מעלה. ליד שער הכניסה הסגור, שהתברר בדיעבד שזו הכניסה האחורית לקיבוץ, ראינו את שלושת השביליסטים מחכים לפתיחת השער ועם הגיענו הם עברו ונכנסו פנימה. לשאלתנו נמסר לנו על ידי הנהג כי קיימת צרכנייה בקיבוץ אולם לא ניתן לרכוש שם מוצרים עם כסף, רק עם נקודות ובנוסף לכך הוא ייקח אותנו אל שער הכניסה לקיבוץ מאחר ולא מאשרים לשביליסטים ללון בתוך הקיבוץ. וכך להפתעתנו הרבה, הוכנסנו לקיבוץ והוצאנו מתוכו כלאחר כבוד.

התמקמנו בחורש ליד שער הכניסה, בצמוד לטרקטור ענק תוך הרעפת ברכות לבביות על הקיבוץ. כל ציפיותנו לקצת קניות/ שתייה נעלמו ונגוזו באכזבה. אבא לא הקיבוץ ישבור אותנו ובמהרה התארגנו לארוחת ערב וללינת לילה. השומר הדרוזי בשער היה חביב דיו והתיר לי להטעין את המצלמה והפלפון. לדבריו הקיבוץ לא מאשר לינת שביליסטים בגלל בעיות ביטוח. לביא התלהב מזוג סוסים של אחד מחברי הקיבוץ שהיו במכלאה צמודה. אכלנו ארוחת ערב טיפוסית כפולה (אורז עם ירקות) ונכנסנו לסק"ש. במהלך הלילה התעוררנו לסירוגין לקול שאון הטנקים במוצב הסמוך (היינו צמודים לכביש הצפון).

בבוקר יום רביעי, התעוררנו ב- 06 ולהפתעתנו ראינו לידנו את שלשת השביליסטים מאמש. בשיחה איתם התברר כי הם הצליחו לרכוש מספר מוצרים בצרכנייה לאחר תחנונים למוכרת שסירבה בתחילה למכור בכסף (הם עובדים עם נקודות) ולבסוף הסכימה לקנות עבורם את המצרכים ולקבל כסף במדוייק עבור נקודות. לך תבין זאת! בנוסף לכך התברר כי לאחר שהתארגנו לשינה בתוך הקיבוץ מצא אותם הקב"ט והוציא אותם אל מחוץ לשער, לידנו. אמרתי להם שראו אותם המצלמות האבטחה ולכן חיפשו אותם מספר שעות עד שמצאו אותם.

התארגנו על הציוד להמשך הליכה והלכתי לאסוף את המצלמה והנייד מהטעינה. השומר בשער הזהיר אותי לבוא ולמלא מים במהירות מאחר ואחריו מגיע "ווזבוז" שעושה בעיות. נפנפתי אימרה זו והמשכתי בהתארגנות על הציוד. לאחר כעשר דקות הלכנו עם 4 בקבוקי מים למילוי בתוך מבנה השמירה ולהפתעתי ראיתי את ה- "ווזבוז" בחור אשר התחיל לרטון ולכעוס לשמע בקשתנו למלא את הבקבוקים במים. בלעתי את הרוק והגאווה ואיכשהוא מילאנו הבקבוקים. חזרנו לתרמילים והעמסנו אותם על גבנו ולפתע ראינו את אחד השביליסטים הולך עם בקבוק מים ריק לכיוון השומר. הבנתי שהולכת להיות כאן הצגה טובה ואכן כך היה. השומר התחיל להיגנב על הבחור אשר כל חטאו היה רצונו במים. לאחר חילופי דברים ביניהם איכשהוא מילא הבחור מים ואח"כ השומר עןד המשיך לצעוק לעברנו ללכת ושהוא יזמין שוטר.. משהוא מאוד הזוי ומביך באמצע הטיול. הסברתי ללביא שמדובר בתופעה שאין להקיש מימנה על כל הקיבוצניקים אלא רק על הדפוקים שבהם לרבות אותו גיזבר/ית (האחראי) של הקיבוץ אשר שם את הדפאר הזה בשער וקבע שאין לספק מים לשביליסטים.

עזבנו את הקיבוץ תוך ירידה בשביל מחוץ לגדר היישוב אל כביש הגישה ומשם מטה לשביל ישראל. המשכנו את ההליכה בשביל ישראל, לאורך נחל דישון והתחברנו לאחר מספר קילומטרים לנחל צבעון. ההליכה בנחל מדהימה, הליכה בחורש טבעי בשביל מתפתל לימין ושמאל ללא יכולת לראות את הבא מולך. ואכן באחד העיקולים נפגשנו לפתע עם שביליסטית מקועקעת אשר הלכה לבדה. היה מפגש מעניין. בהמשך, טיפוס ארוך לכיוון שמורת הר מירון בינות לעצים ולשרכים, מדרגות סלע רבות ופיתולים מעניינים. נראה לי שכדאי ללכת בנחל זה שוב בתקופת החורף. מנחל זה יצאנו למישור שם פגשנו צב בשביל והצטלמנו איתו כאשר ברקע ראינו את היעד של אחה"צ – הר מירון. המשכנו לכיוון בי"ס שדה מירון ולידו בסיס צבאי ששם קנינו 2 פחיות שתייה צוננות מהש"ג. המשכנו לחניון הסמוך למנוחת צהריים וארוחה קלה. פרסנו מזרנים וחלצנו נעליים והתענגנו על המשקה הצונן מתחת לצל העצים. לשמחתנו הגיע "גזלן" לחניון ושלחתי את לביא לקנות 2 ארטיקים להמשך פינוק.

לאחר מנוחה שנמשכה כשעה, אירגנו את הציוד והתחלנו את העלייה הארוכה מעלה, מעלה אל פסגת ההר. העלייה הייתה מוצלת ברובה דבר שהקל על ההליכה. בדרך ראינו הרבה עצי קטלב ופה ושם גם עצי זית. הנוף שנשקף מבעד לצמחיה היה מדהים ביופיו ונתן לנו מעט סיפוק מול המאמץ שהשקענו והכאב בכתפיים. לבסוף הגענו לתצפית הראשונה "תצפית נריה" שם נהנינו מהנוף של הגליל העליון והלבנון. משם המשכנו לאורך השביל, על אותו קו גובה עד לתצפית השניה במרכז השלוחה. מתצפית זו ראינו כבר את מאגר דלתון, הגולן ואת רמת נפתלי אשר ממנה התחלנו הטיול לפני כיומיים. תוך כדי מנוחה הגיעה קבוצת מטיילים אמריקאיים אשר מילאו את השטח ולפיכך החלטנו לזוז ולנוח במקום אחר. המשכנו בשביל, עדיין על הגובה והגענו לתצפית הדרומית לכיוון העיר צפת ומשם ראינו את יעד הטיול ליום המחרת – נחל עמוד.

התחלנו בירידה ארוכה לכיוון נקודת הסיום של אותו היום – חניון היישוב מירון ליד קבר רבי שמעון בר יוחאי. ההליכה הייתה ארוכה דרך שדות ומטעים וחורש טבעי עם עצי קטלב אדומים ויפים ומעט עצי דובדבנים באחד המטעים שהתחלנו לפנטז עליהם אבל החלטנו להמשיך הלאה ולא להסתבך. בדרך נתקלנו במערה/ בור גדול בצמוד לשביל עם תהום בעומק של כ- 20-30 מטר ויונים רבות בתוכה. לא ראיתי כל סימון למערה זו במפה ולפיכך נקרה לה מעל"ש (מערה ללא שם) . הירידה בשלוחה הארוכה הצופה על היישוב מירון הייתה כבר קשה עקב דרדרת (אבנים קטנות) ומדרגות סלע רבות. ראינו שם סלע גדול המכונה (כפי שהבנתי) "כסא אליהו" . משם המשכנו הירידה ל "חניון העיקול" הצמוד לכביש המוביל ליישוב מירון. ראינו שם מספר משפחות שעשו מנגל ומספר שביליסטים והחלטנו לקפוץ קודם למושב לקניית אוכל ואח"כ לשוב ללינה בחניון. למותר לציין כי הכביש למושב היה כמובן בעליה תלולה ולפיכך החלטנו לנסות תחילה לתפוס טרמפ. לאחר 20 דקות של נסיונות כושלים העמסנו התרמילים והתחלנו לטפס במעלה השביל בואכה היישוב מירון. לאחר כ 20 דקות הגענו לתחנת הדלק של היישוב ובסמוך לה מזנון ושם התנחלנו לארוחת ערב של שניצל בבגט ושתייה קרה. המוכרת המקומית הפנתה אותנו למכולת של היישוב אשר לשמחתנו הייתה קרובה ושם עשינו השלמות אוכל להמשך הטיול. התרמילים התמלאו (ונהיו שוב כבדים) וכך התחלנו בדרך חזרה מטה לכיוון החניון.

להפתעתנו ולאכזבתנו לא נשאר מטיילים בחניון למעט משפח אחת אשר גם היא נעלמה אחרי מספר דקות וכך נותרנו לבדנו בחורש מעל החניון. התמקמנו באחת ממדרגות הסלע מעל החניון בצמוד לאחד משולחנות האוכל של קק"ל, ניקינו את הקרקע והתארגנו לשינה. בחרנו בשטח קרקע עם שיפוע קל וכך התחלנו לגלוש מעט מטה. מעלינו היו העצים וברק רעשי המנועים והבלמים של המשאיות החולפות בכביש הסמוך. לאחר כחצי שעה לערך הצלחנו לעצום עניים תוך כדי הסתגלות לרעשים השונים והמוכרים עד כה. כשעה לאחר התנומה התעוררתי לקול נפץ קל של שבירת ענפים משמאלי. חידדתי שמיעה ומבט בתקווה אולי לראות שביליסט נוסף שהגיע לאיזור ולפתע שמעתי טיפוף רגליים ודמות החוצה את חניון העפר שמתחתנו ולאחר מכן נחירות קצרות ומתמשכות תוך שילוב רעשי קריעת שקיות אשפה. הבנתי שיש לנו עסק עם חזיר בר והתיישבתי לבחון המצב. להישאר בחניון או להתקפל ליישוב. תוך כדי דיון מחשבתי שמעתי רעש ונחירות מעלינו והחלטתי להעיר את לביא שכבר נשפך מעייפות. שנינו צפינו על הדמות שמתחתינו ובחזירים הקטנים שבאו שבעקבותיו. החלטנו ששם אנו לא נשארים והחלטנו לעבור לישון ביישוב. נעלנו הסנדלים וקפקפים, קשרנו הנעליים לתרמיל וכך, תרמילים על כתפיים, שקי השינה על התרמיל והמזרנים מתחת לבית השחי, התחלנו בצעדה איטית במעלה הכביש אל היישוב מירון. התנחלנו בתחנת אוטובוס נטושה עם ארבע כיווני אויר ועברנו למצב שינה.

בבוקר יום חמישי, התעוררנו כרגיל באשמורת הבוקר הראשונה, התארגנו על קפה וופלים שרכשנו במכולת וזזנו מטה חזרה לחניון העיקול. בחניון מילאנו את בקבוקי המים והתחברנו לסימון ולשביל חוצה ישראל של נחל עמוד. בסמוך לעיקול הוזרם מים מקידוח של מקורות לנחל וקיוונו שהמים ימשיכו איתנו לכל אורך הנחל. אולם לאחר כמה מאות מטרים טובים הנחל יבש. כפי הנראה, עוצמת וכמות המים לא היתה מספיק חזקה והם חלחלו לאדמה. ההליכה לאורך הערוץ בחלקו הראשון הייתה מאוד ניחוחה, יחסית. הרבה ירק וגם מים ליד המעיינות. באחד המעיינות צפינו בחזירת בר ומספר גורים בתחתית הערוץ וניסיתי לצלמם לפני שירגישו בנו. התלהבנו לצפות בהם מספר דקות עד שהחזירה חשה בנו ונחרה נחירת הזהרה לחזרזירים אשר החלו לזוז משם. ההליכה שלנו הייתה שקטה יחסית וכך "נפגשנו" מספר פעמים עם חזירי בר בצמוד לשביל. זיהינו אותם ע"פ הנחירות הפתאומיות ששמענו. החלטנו שלא כדאי להפתיע חזיר שכזה ובמיוחד חזירה שמגינה על הגורים שלה, וכך המשכנו ללכת תוך השמעת קולות רמים. באחד העיקולים נפגשנו בשלשה שביליסטים נוספים העולים צפונה. העברת חוויות ורשמים ומשם הלאה דרומה. טיפ חשוב שקיבלנו מהם היה שמקורות מזרימה מים לנחל עמוד תחתון וכך קיווינו לטבול במים אחה"צ.

ההליכה בנחל עמוד עליון הייתה מתישה ומסוכנת. עלינו מהנחל מספר פעמים אל אחד מהמדרונות לגבהים של כ-70 מטר ואח"כ ירדנו לערוץ. עקפנו מספר מפלים יבשים ומכשולים הנחל. ההליכה הייתה בחלקה בשבילים ברוחב של כ- 20 ס"מ כאשר בצד אחד תהום של עשרות מטרים ובצד השני מצוק. באחד מנקודות המנוחה צפינו בנשר שחג בשמיים ואח"כ מתמקם לו באחד המצוקים. מחזה יפה.

הגענו בשעות הצהריים לכביש 85 עכו צפת המסמל את המעבר מנחל עמוד עליון לתחתון. סיימנו את הקטע הראשון עם 4 בקבוקי מים ריקים וחששתי להיכנס להמשך הנחל עם שני בקבוקים בלבד. היה חם בטירוף. החולצות הרטובות מזיעה התייבשו תוך דקות מהרוח היבשה. למרות שהיינו קרובים לצומת קדרים ולפיכך גם לתחנת הדלק של היישוב קדים עם בית הקפה ואלונית עם מזגן ובקבוקי מים קרים, החלטתי לא להתחבר לצלביזציה ולנסות להשיג מים מהרכבים שחלפו ליד. לביא עמד עם שני בקבוקים ריקים וניפנף לרכבים שחלפו. במשך כחצי השעה הצלחנו לעצור 3 רכבים ולקבל מים שהספיקו לשני בקבוקים נוספים. כך, עם ארבעה בקבוקי מים התחלנו את המשך המסע דרומה לכיוון עמוד תחתון. ירדנו לכיוון הנחל והתחלנו לחפש הסימן מספר דקות, תוך כדי פגישה מחודשת בכמויות רבות של קוצים על השביל עד מצאנו את הסימן והתחברנו לשביל.

לשמחתנו הרבה (ואנחנו אכן שמחנו כך) ראינו הזרמה עצומה של מים לנחל, כפי שמסרו המטיילים וכך הלכנו בשביל, לאורך הערוץ, ממתינים למפגש ערוץ-שביל לצנן את הגוף. ואכן, מספר מאות מטרים לאחר שעברנו את החיבור עם ערוץ נחל עכברה שמגיע מצפת, הגענו לברכת מים זורמים ושם הורדנו הציוד, פשטנו הבגדים והשתכשכנו במים. אכלו ארוחת צהריים קיררנו הגוף והרגליים ונשארנו שם כשעה וחצי נהנים מהמים. לאחר כשעה שמענו קולות רבים ולפתע הגיעו אלינו קבוצה של כ- 20 חברה שגם מטיילים בנחל. התברר לנו שהם לא שביליסטים אלא חניכי מכינה קדם צבאית מעורבת (חילוני-דתי) בת"א במסע בצפון. לאחר זמן מה התקפלנו משם והמשכנו הטיול במקביל לערוץ תוך שמיעת זרימת המים וצפייה בעצים הפורחים. מראה מאוד חיובי לעומת נחל עמוד עליון וכמובן ביחס לנחל דישון היבש.

לאחר כשעה נפגשנו שוב עם הקבוצה וכך הלכנו איתם כברת דרך ארוכה. היה כיף להתחבר לאנשים נוספים שהולכים באותו הכיוון. בהמשך הערוץ הגענו למקום שהזכיר לנו אתר ממשחקי מחשב, משהוא סוריאליסטי, משני צידי הערוץ ועד לגובה של כל מצוק התנשאו להם מאות מדרגות בטון צפופות שהזכירו במראה ראשון את הפירמידות של בני המאיה. מבט מהיר במפה והובנה התמונה. המוביל הארצי עבר בקטע זה בצינורת ולפיכך הגנו עליו בבטון.

השביל חצה את הנחל מידי מספר עשרות ומאות מטרים וכך נאלצנו לדלג כמו איילות מאבן לאבן תוך הקפדה שלא נטבול הנעליים במים. בשלב מסויים הבנו שאנו טועים במחשבה והחלפנו נעליים לקרוקס ולביא החליף לקפקפים. הלכנו כך במים ומחוצה להם לסירוגין מספר קילומטרים וההנאה הייתה שלמה. משם המשכנו במורד הנחל, צפינו במערת שובך, הנקראת כך על שום כמות הפתחים הגדולים שבה ועשרות הציפורים שבה. משם המשכנו וראינו את "העמוד" מצוק האבן הנישא מהערוץ ועל שמו ובמיוחד צורתו נקרא כך הנחל.

בשלב זה, לאחר הצצה מהירה בשעון, הבנתי שצריך לתת גז וכך עזבנו את הקבוצה והמשכנו בקצב להמשך השביל. הגענו לכביש 8077 ליישוב חוקוק ושם נחנו תוך צפייה ברצים של מירוץ שליחים בן 200 ק"מ אשר התקיים באיזור זה. משם המשכנו במורד הנחל ונכנסנו לשטח מרעה עם עשרות רבות של פרות, עגלים ופרים אשר חסמו את המעבר. לקחתי ענף גדול מהרצפה וכך הלכנו תוך נפנוף הענף והשמעת קולות. כמובן שהפרות לא הבינו מה נופל עליהם והחליטו לפנות את השטח והדרך עבורנו. לביא התלהב מעצם הידיעה, המוטעית כמובן, שאביו היה רועה צאן בצעירותו. ייתכן והבין כך מהסיפורים שלי על כך שגדלנו בבית סבי אשר לו היה עדר של כ- 15 ראש עיזים וכבשים והלכנו איתם למרעה.

הערב החל לרדת והשעה כבר 6 ועדיין איינו רחוקים כ 4 ק"מ מהמושבה מיגדל, יעד השינה והיציאה של יום המחר. שינסנו מותניים והתחלנו לתפוס קצב לאורך שבילי העפר הרחבים עד שהגענו למושבה בסביבות שבע וחצי בערב. חניה והתרעננות קצרה בפיצוצייה שבצומת ומשם טיפוס למכולת של היישוב (מדוע כל המכולות נמצאות למעלה?) קנינו אוכל ומשם ירדנו והתמקמנו לארוחת ערב ולינה במגרש הספורט של היישוב שהייה מוגן יחסית מהרוחות החזקות שנשבו באותו הערב. צפינו ביעד של יום המחרת, מצוק הארבל, אשר התנשא מולנו לגובה של כ- 300 מטר.

למחרת השכמנו ב-5 ובשעה 6 כבר היינו בתזוזה לאחר קפה של בוקר, גילוח וצחצוח. שעת הליכה דרך המטעים לכיוון הארבל והליכה לאורך כביש הגישה של היישוב חמם (מוסלמי) עד שהגענו לארבל. לפני הכניסה לשמורה יש חניון ופארק קטן עם מים זורמים של עין ארבל. הרטבנו הכובעים והתחלנו בשעה 7:10 את הטיפוס האיטי מעלה מעלה. בשעות מוקדמות אלו של הבוקר האוויר עדיין קריר ויש צל על השביל. מידי מספר דקות עצרנו למנוחה להסדרת הדופק והורדת תרמילים תוך כדי צפייה בנוף שנפרש מולנו. לאחר כשעה הגענו עד למרגלות הצוק לפיצול של הסימון האדום והשחור. הסימון השחור – טיפוס לצוק ממזרח, הסימון האדום טיפוס לצוק ממערב . השביל ממשיך עם הסימון השחור וכך התקדמנו איתו לכיוון הצוק. העלייה הייתה די תלולה. מדרגות סלע רבות, יתדות מעוגנות בסלע, הליכה קצרה ע"פ תהום ומיומנויות טיפוס. לביא הוביל בעלייה ונהנה מכל רגע. לאחר טיפוס ארוך הגענו לרמה ומשם לעץ הבודד על פסגת ההר. העליה נמשכה כשעתיים ברוטו. התמקמנו והתארגנו לארוחת בוקר, חלצנו נעליים ונהנינו מהנוף. מנקודה זו צפינו להמשך המסלול ולטבריה עילית אשר סימלה את סוף המסלול למסע זה.

לאחר ההפסקה והליכה נוספת של כ- 3 שעות דרך בית הקברות של כפר חיטין, חציית נחל רקת וטיפוס ליישוב מצפה, הגענו בשלום לצומת טבריה עילית והתארגנו למנוחה באחד הפונדקים. בשעה אחת ורבע עלינו על האוטובוס והשלמנו קצת שינה עד שהגענו הביתה. הטיול הבא יתחיל מטבריה ואנו מקווים לבצעו בסתיו הקרוב. עד אז ננוח.